כשראיתי את הסולם הזה קודם כל נאלמתי דום. מאז ומעולם יש לי פחד גבהים ואף פעם לא חמדתי סולמות. אח"כ נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להסתיר את הפחד כדי לא ליצור בהלה אצל שני ילדי הקטנים.
לאחר מכן, עמדתי בשקט או שיתפתי את חברי לטיול בפחד שלי לעלות, אני כבר לא זוכרת ובכל מקרה חיכיתי לסוף הטור, כדי שלא אצטרך מיד להתחיל ולטפס.
לבסוף חשבתי: "מה יכול לעזור לי להתגבר על פחד הגבהים? להתגבר על חוסר הבטחון שלי בגוף שלי שלא אמעד במקרה או שלא אתפוס את הסולם עם הרגל?".
בעלי הציע שהוא יהיה אחרי וכך נעלה ביחד. הרעיון הזה לא נראה לי כי במנשא הוא סחב את עידן והדבר האחרון שבא לי זה למעוד ולמחוץ את הבן שלי תוך כדי.
בסוף מצאתי פתרון. גיסי, שהיה איתנו בקבוצה והוא מדריך מוסמך לטיפוס הרים, הוא יוכל להיות מאחורי ולהנחות אותי ולעזור לי וגם לתמוך אם אמעד.
וכך היה. עליתי והוא אחרי, נשמתי עמוק, ידעתי שעוד רגע כבר אהיה אחרי ואולי אפילו אחוש סיפוק. הוא הדריך אותי איפה לשים יד ואיפה רגל ולאט לאט ובהדרגה צלחתי את הסולם המאיים והצטרפתי לילדי, בעלי ושאר חברי הקבוצה למעלה.
ולמה אני מספרת את הסיפור הזה? כי סיפור המערה מספר על הליכה במקום לא מוכר, הליכה לאיבוד ומישהו שמסייע לנו למצוא את דרכינו בסוף. (תמיכה חיצונית אחרי שבמדיטציה הקודמת התמקדנו בתמיכה פנימית).
הסינים מתייחסים ל"חוסר ניסיון" כאל "שטיון נעורים" המקום שבו אנחנו מבקשים ללכת בדרך חדשה או שזו נקרית בדרכינו או נכפית עלינו וניסיון העבר לא יכול לסייע לנו באותה נקודה. או אז, ממליצים הסינים, כדאי להתייעץ בניסיונם של אחרים, המנוסים מאיתנו בדרך.
במקרה הסולם, נאלצתי להתמודד עם פחד. פחד שאמנם כבר פגשתי בעבר, אך הרבה פעמים נמנעתי ממנו ("אני לטיול עם סולמות וחבלים לא יוצאת...") ואילו עכשיו הייתי חייבת להתמודד איתו כחלק מקבוצה וכחלק ממסלול טיול.
למרות הקושי, אני רוצה להמליץ לעצמי וגם לכם הקוראים, מדי פעם לצאת מההרגל, מהמוכר, ממה שתמיד אנחנו עושים ולנסות לעשות את זה אחרת:
- "אני חייבת להתחיל את הבוקר בכוס קפה" האמנם? אולי אנסה משהו אחר?
- המון פעמים אני שומעת את המשפט: "ואם אני אעזוב את העבודה מה יהיה? מאוד קשה למצוא עבודה בימים אלה..." ולפעמים צריך רק להסתכל סביב ולראות שמה שנראה לנו כמו האפשרות היחידה, העבודה המוכרת אך הלא אהובה, לא מסייעת לנו לממש את עצמנו ואולי אפילו לא מפרנסת אותנו היטב היא לא המוצא האחרון. עם זאת , מנקודת המבט בה אנו נמצאים (במשרד הזה כל יום 9 שעות) קצת קשה להבחין שבחוץ זורחת השמש על אפשרויות רבות. ואותו הדבר לגבי זוגיות, בית המגורים, מערכות היחסים שלנו ועוד ועוד...
ואז ניתן להסתכל סביב ולראות את האנשים האלה שהיינו מתים לעשות את מה שהם עושים. לי תמיד נצבט הלב כשאני שומעת סופר מספר על הספר שלו או צייר שפתח תערוכה חדשה או זמר מוכשר שהוציא תקליט מיוחד. מתי צובט לכם הלב? כשהשף מדבר, הכדורגלן, המתקשרת, הרופא או מנחת הקבוצות? במקום בו נצבט הלב בהרהור קטן של קנאה זהו המקום ששווה לבדוק את הדרך שעשו אנשים עד אליו, כי לפה משהו בנו רוצה ללכת.
ומהדרך של אחרים אפשר ללמוד המון. ד"ר סוס, שאף הוצאה לאור לא רצתה להוציא את ספריו ובסוף נהיה להיט, הוא דוגמה לכך שגם מה שנראה בהתחלה מופרע יכול להיות הצלחה גדולה.
הסינים מציינים שהמקומות האלה שבהם אנו לא יודעים, מבולבלים, מרגישים אבודים, הם הם ההזדמנויות שלנו ללמוד ולגדול. מתוך העובדה שפה יש משהו חדש שמתהווה.
פעילויות מומלצות:
- אחרי המדיציה: בדקו מי היתה האישה הזקנה? מעניין מי יכול לעזור לנו... (אולי סבתא שכבר נפתרה והיא עדיין איתנו בתחושה - מדריכה אותנו מרחוק, אולי אמא, אולי מורה מן העבר שהדברים שאמרה לנו עוד מהדהדים).
- חשבו מה הגדילה שיכולה לחכות לנו מאחורי תחושת חוסר האונים שבחוסר הניסיון: דמיינו אותה, ציירו אותה, פסלו אותה, גזרו והדביקו אותה, כתבו אותה עד שהיא תהיה מוחשית כל כך...)
- חשבו על פעמים שהלכתם לאיבוד (פיזית או נפשית) מה עזר לכם למצוא את דרכיכם מחדש? איך אתם עזרתם לעצמכם אז ומה מהכוחות האלה תוכלו להפעיל כעת?
- בחרו 3 דמויות להשראה ובדקו מהו סיפור חייהן.
- ולבסוף, צאו לטיול במקום חדש...
- "החינוך הדמוקרטי - סיפור עם התחלה" מאת יעקב הכט. הספר מתחיל בסיפור אישי של הכותב עד הדרך שלו. ומסביר תיאוריה שלמה כיצד נוכל להתחבר ליכולות שלנו, לחוזקות שלנו וללכת בדרך שלנו וכיצד אנחנו יכולים לסייע לילדינו ללכת בדרך הזו...סיפור מופלא על איש ש"הלך לאיבוד" וגילה דרך חדשה אותה הוא חולק עם העולם. לשמחתי נפלה ברשותי הזכות לעבוד איתו. בפרק 3 הכט מזכיר את ספירלת הלמידה, המאפשרת לנו ללכת כל פעם בדרך חדשה ולצמוח ולהתפתח. הספירלה היוותה השראה לכתיבת מדיטציה מספר 24 והיא מתאימה גם לכאן. הנה הקישור:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה